בזמן מלחמה אנחנו מאבדים את שגרת החיים שלנו, אנחנו מרגישים שאנחנו מחפשים יותר לשרוד את היום יום שלנו מאשר להשקיע בלפתח את החיים שלנו, מה שאנחנו עושים בשגרת החיים שלנו בזמן שאין מלחמות, שאז אנחנו גם עסוקים בלהתפתח רגשית, חברתית, כלכלית משפחתית בכל תחום.

עוד נקודה שונה היא שבדרך כלל בני המשפחה רגילים לכך שאת מרבית שעות היום הם לא מעבירים יחד, כל אחד והעיסוקים שלו, אבל במלחמה זה לא כך אנחנו נמצאים את יותר שעות בבית או בממ"ד ויכולים להיווצר הרבה יותר לחצים עימותים ואי נעימויות, מכיוון שלבני הזוג או בני המשפחה יש כבר איזון שהם יודעים שהם נפגשים שעה שעתיים ביום והם יודעים איך לנהל את השעות האלה ביחד, הם מכירים את חלוקת התפקידים שלהם, הם מכירים את הדברים שהם עושים ביחד, אבל כשהם הרבה שעות ביחד, בבת אחת, זה לא מגיע להם בהדרגתיות, יש יותר זמן יחד שזה יכול להיות נחמד, אבל שהזמן יחד הוא כשהם לחוצים יותר, ובאופן טבעי שבני אדם לחוצים יש להם פחות סבלנות ואורך רוח כלפיי האחר, מהמקום הזה הם לא תמיד מתפקדים יחד בצורה היעילה והנכונה.

הם לדוגמא צריכים להיות יותר זמן עם הילדים בבית, זה דבר נהדר יחד עם זאת, כשהם עם הילדים בבית והם במתח ולחץ אפילו שהם לא חושבים כל כמה רגעים על המלחמה, אבל זה כן נמצא ברקע המחשבות שלהם, הם כן נמצאים כל הזמן בהיכון, הם בכוננות מתמדת, מיד תופעל אזעקה הם יודעים מיד איפה לרוץ איך לרוץ, אפילו כשהם בבית עסוקים בעניינים שלהם במהלך העיסוקים מידי פעם עולה תסריט לראש שיש אזעקה ואיך כולם רצים לממ"ד ואיך ניקח את כולם, ושלא נתרחק יותר מידי, הווה אומר שהאדם במתח בהרבה שעות מהיום, וכשאדם מתוח, כשאדם לחוץ, יש לו פחות סבלנות למשהו אחר, כשאדם עסוק בהישרדות בחיים שלו, הוא ממוקד בעיקר בהישרדות ולא ביצירתיות, ובתקופה של מלחמה הרבה אנשים עסוקים בהישרדות, והם יותר זמן בבית, ולא פעם יש גם יותר תפקידים ועשייה שצריך לעשות בבית, ודווקא אז צריך להיות יצירתי יותר, אבל האדם שעסוק בהישרדות לא יכול גם לגלות יצירתיות.

אדם שבורח מאריה לא יכול לתכנן איך מחר הוא הולך לצייר ציור יפה.

אדם שבורח מבניין שעולה באש לא יכול לדמיין לעצמו איך מחר הוא פותח עסק חדש, כי אדם שעסוק בהישרדות לא יכול להיות עסוק בהתפתחות, הוא לא יכול לעסוק בלפתח את החיים שלו.

ואז הילדים ביחד בבית וגם הם מרגישים את המתח של ההורים ושל החברה שבה הם חיים, ולכן גם הם עם פחות אורך רוח, ועם פחות סבלנות , וזה יבוא לידי ביטוי לדוגמא שתהיה מריבה בין ילדים בבית הם מהר מאד יגיעו להסלמת המריבה, ההורים יהיו קצרי רוח, וינסו לפתור את המריבה בין הילדים בצורה לא יעילה על ידי שלפעמים ישפטו במשפט שדה כמו: "אתה אשם ואתה ותלך לחדר ואל תריב יותר עם אחיך" במקום לנהל את הבית בצורה נבונה ובריאה יותר מבלי לחרוץ את הדין כל כך מהר.

או שיש מטלות בבית אפילו כמו רחיצת כלים, יכול להיות שבדרך כלל אין בעיה שמשתמשים בהרבה מים ולוקח קצת זמן לעשות את הכלים, כעת אחד מבני הזוג כבר לא מגלה את האורך רוח שיש לו בדרך כלל ואז מהמקום הזה הוא ייכעס למה משתמשים ביותר מידי מים, או למה עדיין לא עשו את הכלים, הכעס יכול להיות של הבעל כלפיי האשה או הפוך או ההורים כלפיי הילדים.

שבירת השגרה של חיי היום יום, מערערת את הביטחון שלנו כבני אדם, השגרה אולי לפעמים היא רק שגרה אבל כמעט תמיד היא מעניקה תחושת ביטחון.

ולכן קודם כל חשוב גם בזמן של יציאה מחוץ לשגרה לנסות לשמור כמה שיותר על שגרה, שזה אומר
ילדים ללכת לישון בשעות קבועות כמו שהם הולכים לישון בזמני שגרה.

שיקומו גם באותן שעות, להמשיך לתת להם תפקידים בבית, ולתת תפקידים בבית לילדים זה חשוב גם בשביל המשך תחושת השגרה בבית, וגם בשביל שכשאדם אדם עושה משהו עם הידיים שלו הוא מרגיש שהוא פעיל, יוצר ועושה וזה מעניק לו תחושת כח ועוצמה לכן זה כל כך חשוב, כמובן לא להגזים ולתת לו תפקידים שלא בשביל הגיל שלו, אבל מצד שני לא להשאיר אותו בחוסר מעש.

לפעמים מתוך צורך לגונן על הילדים אנחנו אומרים לילדים שלא יעשו כלום רק ישחקו ישמחו כמה שאפשר והעיקר שהמלחמה תעבור.

אז זה שאנחנו רוצים שהמלחמה תסתיים על הצד הטוב ביותר, זה כולם, יחד עם זאת המחשבה שצריך להגן על הילדים באופן כזה שהם לא יעשו כלום בבית, זה לא לטובתם וזה לא מגן עליהם, הם מרגישים שיותר מידי מפנקים ומעניקים להם ואין להם שום אחריות, מבחינתם זה אומר שהמצב כל כך מסוכן שהם אפילו לא יכולים לעשות את התפקידים שלהם, וזה הפוך היינו רוצים שיבינו שגם במצב כזה ממשיכים עם התפקידים.
עוד נקודה, כדאי כמה שאפשר מבלי לקחת סיכונים לעודד מפגשים חברתיים, בין חברים בני משפחה וכדומה, בשביל לאוורר את האווירה המתוחה.
הבעיה במלחמה ובטראומה היא לא תמיד המלחמה עצמה אלא לפעמים זו ההשלכה הנפשית מהמלחמה, שזה אומר:
שאדם חווה אירוע טראומתי, אירוע שהוא הרגיש בו חסר אונים, האירוע הזה אצל רוב האנשים יתפרש כאירוע זמני של חוסר אונים, לדוגמא לאדם הייתה חלילה תאונת דרכים קשה, זה אירוע שלצערנו האדם מרגיש חוסר אונים, תחושת חוסר האונים הזו נקודתית , כלומר זמנית, כלומר עכשיו הייתה תאונה, זה לקח כמה רגעים ואחר כך בהדרגה האדם חוזר לשגרה, יש אנשים עם נפש רגישה יותר, שהם לא רק חוו חוסר אונים ברגע הנוכחי של התאונה אלא הנפש שלהם כעת מרגישה שהיא במצב איום תמידי ומבחינת הנפש לא רק עכשיו יש מצב של תאונה של חוסר אונים אלא גם הנפש מפרשת את המציאות כאילו האיום לא יהיה רק היה היום בזמן התאונה אלא הוא ימשיך להיות עוד ועוד, בכלל כל החיים מעכשיו הם מצב אחד גדול של חוסר אונים, ולכן הנפש של האדם הזה לא תהיה עסוקה יותר מידי בלחפש להתפתח בחיים אלא יותר בלראות איך הנפש הזו ממשיכה לשרוד בתוך שגרת החיים, כך גם קורה בזמן מלחמה, בעיה אחת זו כמובן המלחמה עצמה אבל בעיה שנייה זו לא רק המלחמה אלא התחושה המצטברת בעקבות המלחמה, האדם גם אחרי שהמלחמה מסתיימת מרגיש תחושת חוסר אונים, גם מתי שבכלל לא צריך להרגיש כך.

ולכן כל כך חשוב גם בזמן המלחמה לא להיבלע רגשית בתוך המלחמה, וחשוב לראות איך ממשיכים את שגרת החיים כמה שאפשר, הדגש על המילים כמה שאפשר כמובן ללא שאנחנו מסכנים את עצמנו, הכל לפי כללי הבטיחות.

חשוב לזכור שמצבי מתח וחרדה יכולים להקשות מאוד אבל גם לחזק זוגות ומשפחות, כשהמשפחה מצליחה לפעול כצוות ולהתאחד סביב ההתמודדות עם המלחמה.

עוד נקודה שחשוב לשים לב אליה, במהלך מלחמה ילדים לפעמים חווים תחושה של "רגרסיה".

שזה אומר שלפעמים יש תופעות של בכי ללא שקרה משהו שאמור לעורר את הילד לבכות, לפעמים הילד רוצה שנהיה סביבו כל הזמן וכדומה, תופעות כאלה לא מנבאות מצב שאומר שכך זה הולך להיות כל הזמן, זה לא אומר שהילד כעת מפתח בעיה, בהרבה מקרים זה זמני ואין סיבה לדאגה, פשוט צריך לפעול לפי הכללים שאמרנו.

מול הילדים עדיף כמה שפחות לדבר על המלחמה מה קורה איך קורה כל מיני ניתוחים אלה ואחרים, וגם אם מדברים עדיף שיהיה לא באריכות יתר אלא בקצרה יותר.

ועם הילדים מדברים על זה לא צריך להשתיק אותם אלא אפשר לדבר אתם להמשיך לדבר ואחרי ארבע חמש דקות של דו שיח סביב נושא המלחמה לעבור לנושאים אחרים, וכך לשדר לילד שכמו שהנושא האחר הוא חשוב אבל לא כל כך בעל משקל כך גם המלחמה, היא נושא לדו שיח, היא גם נושא להתמודד עם המלחמה אבל לא נושא שסוחף אותנו וכעת נהיה כל הזמן עסוקים רק במלחמה.

מצד שני שהילד מדבר על החרדה והפחד שלו, צריך להתעניין לשמוע להאזין באמפתיה ולא לגלות חוסר עניין וחוסר אכפתיות, אלא כן לשמוע להאזין, יחד עם זאת אני אומר לשים גבול לזמן שאנחנו מדברים על המלחמה.